פורים־פסט 1946: משפטי נירנברג ועשרת בני המן

בדיעבד תברר שהוא כבר מת, אך באותה עת אנשים חשבו שהוא עדיין חופשי.

ראו:

Telford Taylor, The Anatomy of Nuremberg Trials: A Personal Memoir (Skyhorse 1992), pp. 601–607.

ראו:

Smith, see William Taft, Encyclopedia of Twentieth Century Journalists (London: Routledge, 2016), p. 188.

ראו:

Kingsbury Smith, “The Nuremberg Trials: The Execution of Nazi War Criminals”, International News Service, October 16, 1946.

הוא היה היחיד מבין הנאצים בנירנברג שאמר זאת.

Randall Bytwerk, Julius Streicher: Nazi Editor of the Notorious Anti-Semitic Newspaper Der Sturmer (New York: Cooper Square Press, 2001), pp. 1–2.

דו״ח זה שימש בסיס לדיווחו של:

Clark Kinnaird, It Happened in 1946 (New York: Duell, Sloan and Pearce, 1947), 99.

דיווח זה נראה כמקור לרוב הספרים האחרים שהופיעו מאוחר יותר. ישנם הבדלים קלים בתרגום ובסדר מילותיו האחרונות של שטרייכר, אך בכל הגרסאות מופיעה הקריאה "פורים־פסט 1946" כחלק ממילותיו האחרונות, אם כי לא בכולן. ראו את הגרסאות ב:

Azriel Louis Eisenberg, Witness to the Holocaust (New York: Pilgrim Press, 1981), p. 578; Roy Martin, Inside Nurnberg (Shippensburg, PA: White Mane Books, 2000), p. 81; Jon Lewis, ed., The Mammoth Book of How It Happened: World War II (London: Constable and Robinson, 2002); Terry Breverton, Immortal Last Words (Quercus Publishing, 2010).

על שם יוזף גבלס, ראש משרד התעמולה של הרייך, שנחשב כאחראי לאלימות מכוונת במיוחד בחגים היהודיים.

ראו:

Martin Gilbert, The Holocaust: The Jewish Tragedy (New York: Collins, 1986), 297–299. 

עובדה זו מוזכרת אפילו בכמה דיונים רבניים על חג הפורים, ראו: דוד רוסוף, ישראל והזמנים, כסלו-אדר (ירושלים: 2011), עמ' 406.

ראו:

Isaac Neuman, The Narrow Bridge: Beyond the Holocaust (Chicago: University of Illinois Press, 2000), p. 81.

אירועים דומים התרחשו גם בצ'סטוכובה, רדום ושידלובץ. ראו:

Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 91.

ראו:

 Die Mordnacht: Das Geheimnis des jüdischen Purimfestes ist enthüllt

הטקסט המקורי זמין כאן.

הערת העורך: לדיון באופייו הבעייתי של טקסט זה, ראו:

 Meylekh PV Viswanath, “The Megillat Esther Massacre,” TheTorah (2016).

ראו:

Randall L. Bytwerk, Landmark Speeches of National Socialism (Texas A&M University Press, 2008), 91.

ניתן לצפות בסרטון כאן (פורים מופיע בדקה 45:00).

ראו:

Philip Goodman, The Purim Anthology (Philadelphia 1949), p. 4. 

ניתן לקרוא כאן.

ראו:

Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 85-86

שם מובאת עדות של יואכים פרינץ, שכיהן כרב של קהילה רפורמית בברלין בשנות ה-30:

מעולם לא שמעתי מחיאות כפיים כאלה בבית כנסת כשקראו את שמות עשרת בני המן, שתיארו את תלייתם על העץ... בכל פעם שקראנו "המן" האנשים שמעו "היטלר" והרעש היה מחריש אוזניים.

ראו:

Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton: Princeton University Press, 2006), 90.

ראו:

Horowitz, Reckless Rites, 91–92.

ראו לדוגמה:

Zvi Rothberg, Yosef David Rozmarin, eds., Nitei Neimim (Lakewood: Machon Mishnas Rabbi Aaron, 1999), 1.346.

ראו:

Dan Stone, The Liberation of the Camps: The End of the Holocaust and Its Aftermath (New Haven: Yale University Press, 2015), xv [images 11 and 12].

אהרון גולדברגר, "רמז במגילה", שערים (12 באפריל 1967), עמ' 3 [עמודות 3–4, תחתית העמוד]. שערים היה העיתון של תנועת פועלי אגודת ישראל.

ר' מרדכי שוואב (1911–1994) ממונסי, ניו יורק. נוסון מ. מונק ("מגילת אסתר ומשפט נירנברג", Jewish Observer [מרץ 1986], 56–57 [ובייחוד עמ' 56]) אומר שר' שוואב סיפר לו ש"פעם שמע זאת במקרה בירושלים". לעומת זאת, שבתי וייס, משבצות זהב (ירושלים: 2013), 236, [הערה 54], טוען כי הרב שוואב עצמו – שזוהה בטעות כרב שמעון שוואב – הגה את הרעיון.

הרב אהרון רוקח (1880–1957), הרבי הרביעי מבלז, נמלט מהנאצים והגיע לישראל ב-1944, שם הקים מחדש את חסידות בלז. לגבי ייחוס זה, ראו:

Munk, “Megillas Esther and the Nuremberg Trial,” 56; Avi Shafran, “Fighting Irony with Irony: A Contemporary Purim Story,” (February 8, 2002).

וכן ראו צבי כהנא, רמזים נפלאים מחכמינו לגבי האירועים הנוראים של 1939, אוצרות ירושלים 214 (1977): 223. עם זאת, מקורות אלה מייחסים לרוקח רק את הקישור בין האותיות הקטנות לנפילת הנאצים בכלל, ולא במפורש למשפטי נירנברג.

הרב מיכאל בר וייסמנדל (1903–1957) היה מפורסם הן בזכות מאמצי ההצלה שלו במהלך השואה, והן בזכות תורתו המבוססת על מה שכונה לימים "דילוגי אותיות בתורה" (ELS), הידועים בכינויים "קודי התנ"ך". לגבי ייחוס זה ראו:

Alexander Firestein, Yalkut Divrei Assaf (Jerusalem: 2001), 46 [§16]; Moshe Menachem Ludmir, Yagdil Torah – Megillat Esther (Jerusalem: 2013), 75; R. Eliezer Ginzburg, Ginzei Hamelech on Megillat Esther (Brooklyn: 2000), 152, who says that “people say (אומרים)” it in the name of R. Weissmandl; Chaim Alexander Neiman, “Leika Midi d’Lo Remiza b’Orayta” [Wondrous Hints Regarding Events in the Holocaust Years], Or Yisrael 29 (Tishrei 5763/Sept 2002), 217. Yechiel Michel Stern, Otzar haYediot (Jerusalem, 2010), 2.172; Chaim Weissmandl, Ish Chanudot (Monsey: 2007), 281–282; Yosef Chaim Ohev Zion, Ata Baati (Jerusalem: 2014), 210.

יש לציין כי תורת נירנברג אינה מופיעה באף אחד מכתביו של ר' וייסמנדל, והיא יוחסה לו לראשונה בשנת 2002. עם זאת, ר' חיים אלכסנדר ניימן כתב כי וייסמנדל לימד אותו את "קוד פורים", באומרו כי זה היה רעיון שלו. אמנם תורת נירנברג אינה דוגמה ל-ELS, אך היא מוזכרת לעתים קרובות בהקשר של "קודי תנ"ך" אחרים, ונחשבת לחלק מאותו ז'אנר. ראו לדוגמה: ערן בן עזרא, ספר ההוכחות (תל אביב: 2014), עמ' 126–130.

ראו לדוגמה, שמעון אביגל, פרפראות בשבעה שערים (בני ברק: 1992), 75, 181, המציין כמקורו את רשב"ז (רשום בזכרונותי), המונח שהוא משתמש בו לתיאור תורות ששמע ללא ציון מקור; אברהם פרנקל (שופרא דפרשה – שמות [קריית ספר: 2007], 144) כותב כי זוהי מסורת מדורות קודמים (מורשת אבות); עזרא טוקוצ'ינסקי, ( כתרי אותיות 2009, 188), כותב כי "נשמע" (מפי השמועה); יחיאל רוזנר פתגם המלך בני ברק: 2012, 74) כותב "שמעתי". עדי כהן מביא גרסה מפורטת ומאוירת של המסורת בספרו אנחנו לא לבד ([לוטוס, 2007], 196–199), אך באופן חריג אינו מביא הפניות בסוף הספר.

הראשון הופיע בעילום שם ב"מוסף שבת קודש יתד נאמן" (19 אדר, 5747/1987), 12, ומציין כי מצב רוחם של היהודים באותה עת לא היה שמח כלל, אלא עצוב ואבל על מיליוני היהודים שנרצחו. השני היה ש. מיכאלי, "מי הוא עמלק?", מוסף שבת קודש יתד נאמן (14 בשבט, 5749/1989), 5.

הוא מופיע במהדורות רבות של החוברת המשמשת בסמינרים של "דיסקברי", ולדברי הרב דוד רוזנפלד מ"אש התורה", "הוא בהחלט קיים כבר 25 שנה, ואולי אף מוקדם יותר, מאז החלו ללמד בסמינרים של 'דיסקברי'" (תקשורת אישית עם ז"ר, 18 במרץ 2018). הכומר הנוצרי פרי סטון מציין כי "למד לראשונה על קוד זה ב-1987, בעת ביקורו בישראל". ראו:

Christian minister Perry Stone in his “Bible code” book, Breaking the Jewish Code ([Lake Mary, FL: Charisma House, 2009], 46). 

דוגמה עדכנית:

Daniel Glatstein, “Purimfest 1946 and the Ancient Origins of the Purim Codes,” OU.org (March 7, 2022).

מאמר ב-קולמוס 26 ([סיוון 5765/2005] 7) טוען כי שלוש אותיות קטנות אלה הן "ללא ספק" המפורסמות ביותר מבין האותיות הקטנות בתנ"ך. ראו גם:

 Paul Steinberg, Celebrating the Jewish Year: The Winter Holidays (פילדלפיה: Jewish Publication Society, 2007), 176; Raphael Ben Levi, Romance of the Hebrew Calendar (Xlibris, 2013), 494–495; מתיו גלאזרסון, שם ונשמה (ירושלים: 1994), 140;

 מגדלי התאומים בדילוג אותיות בתורה (ירושלים: יריד הספרים, 2002), 105; זמיר כהן, תורה משמים (הידברות, 2000), 20–23; יואל שוורץ, תורת השם תמימה (ירושלים: 2007), 7. גם יצירות לא-יהודיות מסוג זה מזכירות את הקוד. ראו:

John Buckley, Prophecy Unveiled: Understanding the Past, Predicting the Future (Xulon Press, 2007), 137–140; Stone, Breaking the Jewish Code, 46–48.

ראו:

Bernard Binyamin, Le Code d'Esther (Interforum: 2012).

ראו:

Michael Danneman and Sarah Holst, The Esther Code, Married to a Yid, 2014.

כל התרגומים הם של צוות האתר. ראו: יואל שוורץ, מגילת אסתר – דבר ירושלים (ירושלים: 2001), עמ' 12–13. מרדכי בנדיקט, שערים מצוינים (ירושלים: 2010), עמ' 142, הערה 22.

ראו:

Midrash Tehillim¸ Salomon Buber, ed. (New York: Om Publishing, Co., 1947), 129. 

קשר מדרשי זה מובא אצל צבי בן מנשה, "יום חיתום הדין", יתד נאמן, 14 (תשרי תשמ"ט/1988), 3. יש לציין, עם זאת, שבמדרש תהילים היהודים מנצחים את הגויים כבר ביום הראשון של סוכות.

אוהב ציון, עתה באתי, 211.

אותו כלל מופיע במסכת סופרים יג:ה.

אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו.

תרגום: רב אדא מיפו לימד: "עשרת בני המן ו[המילה] 'עשרה' חייבים להיאמר בנשימה אחת. מדוע? משום שנשמותיהם פרחו כולן יחד."

ראו המשך:

אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת

כללים אלה מופיעים גם במסכת סופרים יג:ג. המנהג הנפוץ ביותר הוא להשתמש בשתי ערימות, אך בטקסטים מסוימים מופיעות שלוש ערימות ואף ארבע. ראו, למשל, את התרשים ב-ראביה (מגילה, §548), שבו מופיעות שלוש ערימות, ואת המהדורה המודפסת השנייה של מקראות גדולות (ונציה 1525), שבה מופיעות ארבע ערימות.

בבלי מגילה טז ע"ב:

אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה

מילים אלה אינן מופיעות במהדורת וילנה, אך מופיעות ברוב כתבי היד.

בכתב היד מליידן יש כאן תיקון של הסופר, שניץ, הדוק או דחוס, אם כי מילון סוקולוב לארמית פלסטינית יהודית (s.v. שנץ) מטיל ספק בנכונות התיקון. מילון התרגומים, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי והספרות המדרשית של מרקוס יסטרו (s.v. קונטרא) מציע לקבל תיקון זה ומתקן את המילה הבאה כך שהצירוף נקרא "שניץ ונחיץ" — כלומר "קשור ומהודק".

כלל זה מופיע גם במסכת סופרים יג:ו.

הטקסט כאן עוקב אחר כתב היד British Museum 400, והדפסת וילנה מצטטת זאת בשם רבי יוחנן. הבדל נוסף הוא שוילנה מסתיימת ב-כמורדיא דלברות "כמו תעלת לברוט". ישנם גם הבדלים קטנים נוספים.

מסכת סופרים מנסחת את הכלל באופן דומה יותר לזה המופיע בדפוס וילנה:

אמר רב זעירא וי"ו דויזתא צריך למזקפיה כמדורא דדברות

רבי זעירא אמר: האות ו' של וַיְזַתָא צריכה להיות מוארכת "כמדורא דדברות" (לעיתים מתורגם: "כמו תעלה/תעלה־צרה של דיברות").

בעוד שמפרשים מימי הביניים מדמיינים תלייה, הטקסט המקראי וכנראה גם הטקסטים הרבניים מתארים שיפוד, שהיה אמצעי נפוץ להציג גופה בפומבי. ראו:

J. Berkowitz, “Was Haman Hanged, Impaled, or Crucified?” TheTorah (2021).

נראה שהראשון שהציע פרשנות זו היה ר' יעקב בן מאיר (ר' תם, 1100–1171 בקירוב); ראו ספר המנהיג, הלכות מגילה (מוסד הרב קוק), 1.250. ראה גם פסקי הרי”ד (שם) והדיון בהערות הר"ן על הרי"ף (שם) והריטב"א (שם).

פרשן אחד שהדגיש נקודה זו הוא רבי אהרון הלוי (רא"ה, 1235–1290 בקירוב), המצוטט בספר "אורחות חיים" של אהרון הכהן מלונל, "הלכות מגילה ופורים" §18: "לזקוף ראשו הכפוף". ייתכן שהנטייה (הרווחת בימי הביניים) לדמיין את בני המן תלויים ולא נעוצים תרמה להעדפת כתיבה שבה ראש הווי״ו נראה כ"עץ תלייה" ולא כמוט חד.

הספרייה הלאומית של רוסיה בסנט פטרסבורג (EBP. I B 19a). ראו דיון:

Israel Yeivin, Introduction to the Tiberian Masorah (Society of Biblical Literature, 198o), 48.

למרבה הצער, בקודקס חלב (כתר ארם צובא), הקדום בכמה עשרות שנים מקודקס לנינגרד, חסר ספר אסתר (וכמו כן רוב התורה).

הטקסטים של שני כתבי יד עתיקים אחרים, Add. Ms. 5702 ו-Or. 2375, המוחזקים בהתאמה באוניברסיטת קיימברידג' ובמוזיאון הבריטי, זהים לקודקס לנינגרד. ראו מרדכי ברויאר, נוסח המקרא בכתר ירושלים ומקורותיו במסורה ובכתבי יד (ירושלים: קרן המסורה, 2003), 324. בניגוד לטקסט עצמו, המסורה הסופית, ההערות המסורתיות בסוף קודקס לנינגרד, מסמנות שי"ן קטנה בפרשנדתא ותי״ו קטנה בפרמשתא (אך אין אות קטנה עבור ויזתא). הדבר תואם יותר את המקורות שנבחן בסעיף הבא. כדי להסביר את הפער בין ההערות המסורתיות לבין הטקסט הראשי של הקודקס, מנחם כהן, בהקדמתו למהדורת כתר של מקראות גדולים (יהושע-שופטים, עמ' 47*–49*), מציין כי האותיות הקטנות והגדולות שצוינו על ידי המסורה אינן מופיעות בטקסטים של כתבי היד העתיקים ביותר. הרשימות הראשונות של אותיות חריגות, שהופיעו לראשונה לקראת סוף תקופת המסורה, נחשבו בתחילה כלא סמכותיות. מנחת שי מציין כי ההערות המסורתיות בתחילת ספר ויקרא מצביעות על כך שבפרשנדתא יש את האות שין קטנה ובפרמשתא יש את האות תו קטנה, כך שאותן אותיות הן קטנות אך אינן מסודרות בסדר הנכון. ראה חיים רז, מסורת התנ"ך (קריית ספר: 2014), עמ' 824.

כתבים אלה היו ידועים לראשונים הצרפתיים המוקדמים וכן לחכמים מאוחרים יותר, אך התגלו מחדש רק בתקופה המודרנית באמצעות קטעי הגניזה. הטקסט המלא מופיע ב: יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים (ניו יורק, 1915) 2.432–433; שלמה אהרון ורטהיימר, בתי מדרשות (מוסד הרב קוק 1955), 2.478–488. לדיון בתאריכים, ראו ורטהיימר, עמ' 333, 467.

הטקסט מסתיים באמירה מעורפלת:

הסר פ' ור' וישאר שמתא.

כלומר: אם מסירים את האות פ״א ואת האות רי״ש, נותרת המילה שמתא ("גירוש"). ורטהיימר (שם) עומד על הקושי שבמשפט זה. אם הנוסח הנכון הוא פרשנדתא—וכך נראה מן התמיכה הטובה יותר בכתבי היד—האותיות שנותרות לאחר הסרת פ״א ורי״ש הן שננדתא. ואם מסירים גם את האותיות הקטנות (שי״ן ותי״ו), נותר נדא, שניתן לקרוא כ״נדה״, מונח שעשוי לרמוז לגלות, כמעין מקבילה סמנטית ל״שמתא״. אכן, בגרסת המדרש שנדפסה בספר תגיות לשניאור זקס (עמ׳ 51–52), השם מופיע כפרשנדתה (בה״א), דבר המתיישב יותר עם קריאה זו. אף על פי כן, זהו פירוש מאולץ. יתר על כן, מדוע לא ישתנו שלוש האותיות יחד, הרי הן כולן באותו שם, ומדוע להסיר שוב את האות ר', הרי אנחנו כבר לא סופרים את האותיות הקטנות. נראה, אם כן, שהמדרש הזה מתאים יותר לטקסט הפרשתא, שכן אם מסירים את הפ"ה והר"ש, נותרות ארבע האותיות המרכיבות את מתא, אם כי בסדר שונה. פרשנות זו, עם זאת, מניחה שהאמירה אינה קשורה לכלל הכתיבה של אותיות קטנות (שכן אז היו מוסרות גם השי"ן והת"יו, ונותרות רק המ"ם וה"א).

הטקסט אומר:

[ו'] (ז') דויזתא במגילה גדולה, לפי שכולם (תנו) [נתלו] בנשימה אחת.... ח' חור כרפס ותכלת גדולה (חיור) [חור] היה במקדש ולא ימצא כמוהו לעולם... ת' ותכתוב אסתר קדמאה גדולה לפי שאמרה כתבוני לדורות.

ב"הישיבה השלישית בבבל ומקורותיה התרבותיים של אשכנז", חיים סולובייצ'יק מציין שהקהילות הראשונות בצפון אירופה היו יורשות של מנהגים, שכנראה נבעו ממסורות בבל העתיקה. ראו:

Haym Soloveitchik, Collected Essays (London: The Littman Library of Jewish Civilization, 2019), 2.150–201.

אותה דעה נרשמה גם בכתבי תלמידו, ר' יצחק בן משה מווינה (1200–1270 בקירוב), בספרו אור זרוע (מגילה §373):

א' של פרשנדתא קטנה דפרמשתא גדולה וי"א להיפך.

דעה זו מצוטטת גם על ידי החכם הגרמני מהמאה ה-15, מהר"ם (משה בן יצחק הלוי) מינץ, בתשובתו §61.3:

פרשנדתא, א' קטנה. א' דפרמשתא, גדולה. וי"א הפך.

ככל הנראה, מסורת זו נותרה נורמטיבית בחלקים מגרמניה במשך מאות שנים.

ראו:

וכתבו במגילה אותיות קטנות וגדולות ח' של חור כרפס גדולה ו' דויזתא ארוכה ת' ראשונה דותכתוב אסתר גדולה ש"ת דפרמשתא וז' דויזתא מאותיות קטנות. יש לציין כי בפירוש למגילה המיוחס לר' אלעזר מוורמס אין כל אזכור לאותיות הכתובות באופן חריג ברשימת בני המן.

זוהי השיטה של חיבור הערך המספרי של האותיות.

מקום נוסף שבו אנו רואים עמדה זהה הוא ב-MS Vatican ebr 123 (fol. 77r), משנת 1400 לערך, השומר על החלק האחרון של רשימה של אותיות גדולות וקטנות, אולי מתוך ה"רוקח" או מתוך הטקסט המקור עליו הסתמך. במקרה זה, הסופר שיבש את רובו:

ש֗ין ות֗יו של פרמשתא {וכן ז֗ של ויזתא} וכן ו֗ של ויזתא אבל זקפיה ו֗ת של ותכתוב {...} ש֗ת֗ז֗ו֗ת֗ בגימטרי' כ֗ת֗(ו֗)ב֗ ז֗א֗ת֗ ז֗כ֗ר֗ו֗ן֗ ב֗ספ֗ר ונכתב בספר.היעדר האות זין בתיאור הפתיחה בוודאי נגרם עקב הפלוגרפיה, שכן בסיכום האותיות, הטקסט כולל את האות זין לפני האות וו (אף על פי שבטקסט היא מופיעה אחריה). שלוש הנקודות מייצגות מילה בלתי קריאה. באשר לציטוט משמות, הסופר עשה שתי טעויות. ראשית, הוא איית את המילה באופן מלא, אך בשמות (וברוקח) היא מאויתת באופן חלקי, ללא האות וו, שהיא הכרחית למדרש כאן, שכן הוספת האות וו משבשת את הגימטריה. שנית, הוא כלל את המילה בספר, שאינה חלק מהספירה המספרית. (הכתב היד הוא קובץ אשכנזי של ספרים שונים, והעמוד שלפניו ריק. לתיאור כתב היד ותוכנו, ראו:

Benjamin Richler, Hebrew Manuscripts in the Vatican Library Catalogue, Studi E Testi 438 (Vatican City: Biblioteca Apostolica Vaticano, 2008, 88–90.)

חוקר גרמני אחר, ר' מאיר בן יקוטיל הכהן (1260–1298 בקירוב), מצטט את מנהגו של רבו, ר' מאיר מרוטנברג (1220–1293 בקירוב), שנראה כי שילב בין שני המנהגים:

וכן כתב שי"ן ותי"ו של פרשנדתא קטנות וא' גדולה וי"ו דויזתא ארוכה וזי"ן קטנה.

(הגהות מימוני על משנה תורה, זמנים, "הלכות מגילה וחנוכה" 2:12, §70.)

כאן יש לנו חמש אותיות יוצאות דופן בעשרת בני המן: האות אלף הגדולה מהמנהג הגרמני החלופי, אך ללא האות הקטנה המקבילה לה, האות וו הארוכה של התלמוד, הזי״ן הקטנה בויזתא. והשי״ן והת״יו הקטנות בפרשנדתא (ולא בפרמשתא).

מחזור ויטרי נכתב על ידי ר' שמחה בן שמואל מוויטרי (נפטר ב-1105), תלמידו של רש"י. הגרסה המורחבת נכתבה ככל הנראה על ידי חכם מתחילת המאה ה-13 שהיו ברשותו שני כתבי יד, האחד עם תוספות מאת ר' יצחק בר דורבלו (המאה ה-12), תלמידו של רבנו תם, והשני עם תוספות מאת ר' אברהם בן נתן (אבן היערחי; סוף המאה ה-12/ תחילת המאה ה-13), והוא שילב את השניים. (ראה דיון במהדורת אריה גולדשמידט, 1.49–51.) במקרה זה, התוספת הייתה ככל הנראה מאת בר דורבלו, שכן לראב"ן הירחי יש אותיות קטנות אחרות.

בעוד שהיצירה המקורית מהמאה ה-11מתייחסת רק לוו המוארכת, כפי שמופיע בתלמוד (הלכות פורים §5), ההרחבה מוסיפה את שתי האותיות הגדולות האחרות מחלקים אחרים של המגילה, וכן את הזין הקטנה (§10):

וח' דחור גדולה מכל האותיות. מאלפא רבתי, במסורת הגדולה. וכן ז' דויזתא זעיר. ות' דותכתוב אסתר. ווא"ו דויזתא גדולה כדא[יתא] במגילה.

הטקסט אינו מזכיר שינויים כלשהם בפרשנדתא או בפרמשתא.

יש לו גם את שתי האותיות הגדולות האחרות המוכרות מהרשימה:

חי"ת רבתי דחור כרפס, תי"ו רבתי מתכתוב אסתר המלכה.

המסורת הגיעה בסופו של דבר לספרד בתחילת המאה ה-14, כפי שהיא מופיעה בספר "תגי" (Ms. Sassoon 82) מאת שם טוב בן אברהם אבן גאון (1283–1330) בצורה חדשה: שין קטנה עבור "פרשנדתא", שין קטנה עבור "פרמשטה" וזין קטנה עבור "ויזתא".

אורח חיים 691. אליה רבה 691.9 מציין במפורש את הפער בין "הטקסט המודפס" של המגילה ל"טקסט ההלכתי".

גרסאות אחרות של הטקסט ממשיכות להסתובב, גם אם הן כיום במיעוט. לדוגמה, מהדורת סונסינו של מגילת אסתר תומכת בגרסה שנמצאת באמצע הדרך בין הגרסאות 4 ו-7 לעיל, אך מעולם לא נתקלתי בגרסה כזו בשום יצירה מימי הביניים. אינני יודע אם העורך עבד על בסיס גרסה אחרת של האותיות הגדולות והקטנות, או אם בחר במכוון ליצור גרסה היברידית. המנגנון הביקורתי מרמז שקיימות מסורות אחרות (אות קטנה עבור פרמשתא).

ראו צבי רון, ספר קטן וגדול (ירושלים: הוצאת רוסי, 2006), 283–288, 300–305.

מרדכי צבי אדלר, עיר מבצר (סוליבה: 1909), עמ' 33ב–34ב.

הוא כותב:

...והנה ויזתא הלזה ודאי הלך אחר חוקי המזלות... ע[ל] כ[ן] כתיב בשם ויזתא אות ו' רבתי ונקודה פת"ח רומז שהוא היה מרבה בתענוגים גם היה פתו"ח בתשמיש בכל ו' ימי החול ואת ז' זעירא ונקודה קמץ רומז שביום ז' דהיינו ש[בת] ק[דש] היה ממעט בכל מיני תענונגים וכו' גם היה מקמץ בת[שמיש] המט[ה] היפך מבני ישראל כדי שיגן עליו המזל וכו' א[ף] ע[ל] פי כ[ן], לא הועיל לו כלום.

מים חיים כרך 1 (פס: 1934), 105א [אורח חיים, §294].

דבר זה בקשתיהו ולא מצאתיהו בכל הספרים אשר לפני, ואני אומר בדרך אפשר, שרוב העם היו קורין לפרשנדתא בחסרון ת' פרשנדא, והמיעוט היו קורין לו פרשנדתא בתוספת ת', כאשר יקרה בכמה שמות, ובפרט בשמות הנשים.... ולכן כשכתבה אסתר המלכה את המגילה, רצתה לפרסם שמו לכל, למרובין שהיו קורין אותו פרשנדא, ולמועטין שהיו קורין אותו בתוספת ת', ולכן כתבה אותה זעירא, להורות שיש מיעוט שקורין אותו בתוספת ת', פרשנדתא, כדי שלא יטעו באחר, ויאמרו שבן המן לא נתלה, וכן הטעם בפרמשתא וויזתא.לעומת זאת, ר' מאיר מזוז, פוסק ספרדי בן זמננו, דוחה את הרעיון שניתן להסביר את האותיות הללו: "אין רמז בפסוקים, ואין לנו הסברים לכל האותיות הגדולות והקטנות בתנ"ך". פניני הפרשה, ויקרא (5774/2014), מס' 722, עמ' 4.

ההיסטוריון היהודי-רוסי, סימון דובנוב (1860–1941) מתאר זאת כך:

האבדות שנגרמו ליהודי פולין בעשור הקטלני 1648–1658 היו מחרידות. בדיווחי הכרוניקנים, מספר הקורבנות היהודים נע בין מאה אלף לחמש מאות אלף. אך גם אם נקבל את המספר הנמוך יותר, מספר הקורבנות עדיין נותר עצום, ואף עולה על אסונות מסעות הצלב והמוות השחור במערב אירופה. כ-700 קהילות יהודיות בפולין סבלו מטבח ובזיזה. בערים האוקראיניות הממוקמות על הגדה השמאלית של הדנייפר, האזור המאוכלס בקוזקים... הקהילות היהודיות נעלמו כמעט לחלוטין. ביישובים על הגדה הימנית של הדנייפר או בחלק הפולני של אוקראינה, כמו גם בוולין ובפודוליה, בכל מקום שבו הופיעו הקוזקים, רק כעשירית מהאוכלוסייה היהודית שרדה.

Simon Dubnow, History of the Jews in Russia and Poland, trans. Israel Friedlander, 3 vols. (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1916), 1.156–157.

מנחם מאן אמלנדר, שארית ישראל (אמסטרדם, 1743), 127–128 [פרק 28]. הוא ראה ביצירתו משך למסורת ההיסטוריוגרפיה היהודית מימי הביניים, יוסיפון. הספר זכה בתחילה לפופולריות רבה, והודפס מחדש פעמים רבות במהדורות שונות. ראו:

Israel Zinberg, A History of Jewish Literature: Old Yiddish Literature from its Origins to the Haskalah Period (Cincinnati: Hebrew Union College Press, 1975), 233–234; Jonathan Frankel, ed., Studies in Contemporary Jewry: Volume X: Reshaping the Past: Jewish History and the Historians (Oxford: Oxford University Press, 1994), 20.

לתיאור קצר, ראו:

Kathleen D. Vohs, “The Barnum Effect, Psychology,” Encyclopedia Britannica (online edition).

כך גם במניין מאות בשפה האנגלית: אנו מצויים במאה ה־21, אך ספרות השנה מתחילות ב־20 ולא ב־21.

כמה דוגמאות: כאשר יהושע ניצח בקרב מכריע נגד חמשת צבאות כנען, הוא הרג את מלכיהם ותלה אותם על עצים עד הערב (יהושע י:כו); בקרב אחר, וכן תלה את מלך העי (יהושע ח:כט). דוד המלך, לעומת זאת, לעתים קיצץ את ידיהם ורגליהם של אויביו המתים לפני שתלה את גופותיהם בפומבי (שמואל ב ד, יב). כאשר הפלשתים מצאו את המלך שאול מת, הם כרתו את ראשו ותלו את גופתו על חומת העיר בית שאן (שמואל א לא, י). דוד עושה זאת לצאצאי שאול כדי לפייס את הגבעונים (שמואל ב כא:ט). פירושו של יוסף לחלום של האופה הראשי המצרי מניח את קיומה של המנהג (בראשית מ:יט), והתורה יוצאת מגדרה כדי לאסור על המשך המנהג לאחר רדת הערב (דברים כא:כב–כג). מנהג זה מאושר גם בחוקי חמורבי (§21). לסיכום, הצגת גופות בפומבי אולי נראית זרה בעיניים מודרניות, אך היא מובנת במסגרת הנורמות החברתיות־תרבותיות של העת העתיקה.

כאמור, מטרת הדבר הייתה להדגיש את פשעם. בכל מקרה, בני המן לא הוצאו להורג בתלייה, אלא נהרגו בחרב בקרב ונתלו לאחר מותם.

מעבר למה שהזכרנו קודם על גורלם של הנאשמים האחרים, המספר הקטן של נאצים שהועמדו לדין היה חלק מחישובי בעלות הברית לגבי מידת הקשיחות שהן רוצות להפעיל כלפי הנאצים לשעבר. בשל הצורך לשמור על גרמניה כמדינה בחזית הסכסוך במלחמה הקרה נגד הסובייטים, "רק מעטים מבין אלפי הנאצים שהורשעו, כולל אלה שהיו אחראים למעשי רצח עם, היו בכלא לאחר 1953. ראו:

Michael Salter, Nazi War Crimes: US Intelligence and Selective Prosecution at Nuremberg (Routledge, 2007), 7. See also, Gerald Steinacher, Nazis on the Run: How Hitler’s Henchmen Fled Justice (Oxford: Oxford University Press, 2011), 160–161. 

לפיכך, המספר הקטן של המוצאים להורג מדגיש את העובדה ש"עונשיהם של השאר, כמו של רוב פושעי המלחמה הנאצים האחרים, הומתקו משיקולים פוליטיים ושוחררו מוקדם יותר בשנות ה-50". ראו:

Salter, Nazi War Crimes, 8.

מנהיגים נאצים ספציפיים, כגון קרל וולף, המפקד העליון של כל כוחות האס-אס באיטליה, לא הועמדו לדין במשפטי נירנברג בשל הסכמים שונים שנערכו עם בעלות הברית, למרות שהיו אחראים לפשעים בזמן המלחמה. המקרה נדון בהרחבה בספרו של:

Michael Salter, Nazi War Crimes: US Intelligence and Selective Prosecution at Nuremberg (Routledge, 2007), and in Gerald Steinacher, Nazis on the Run: How Hitler’s Henchmen Fled Justice (Oxford: Oxford University Press, 2011), 174–175. 

בזכות התערבות אמריקאית, הוא התחמק מהעמדה לדין בנירנברג וחי בשלווה בגרמניה עד 1962, למרות שבסופו של דבר הורשע בגירוש 300,000 יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה ובגירוש יהודי איטליה לאושוויץ. דומה לכך הוא המקרה של קצין האס-אס וילהלם הוטל, ש"עמד בפני משפט בלתי נמנע בשל מעורבותו ברצח יהודי הונגריה", אך נמנע ממנו העונש בנירנברג בשל "נכונותו לשתף פעולה עם האמריקאים". ראו:

Steinacher, Nazis on the Run, 177.

לדוגמה, יואל שוורץ, אנשי כנסת הגדולה (ירושלים: 2001), 58–59, המשתמש בדרשה זו כדי להוכיח שאנשי כנסת הגדולה, שלדעתו אחראים לאותיות הגדולות והקטנות, היו ניחנים ברוח הקודש.

ראו לדוגמה משה יעקב קליין, הכוזרי של זמננו (בני ברק, 2019), 291, המציג את הרמז מנירנברג כחלק ממכלול פסוקים ומקורות שלטענתו מלמדים שהשואה כבר נרמזה בתנ"ך.

זהו דבר מקובל בפרשנויות קומראן, בבשורות הברית החדשה ובמדרשי חז"ל, המנסים להוכיח מהתנ"ך שאמונותיהם נכונות. לדוגמה, אם הנביא זכריה (ט:ט) אמר שהמשיח יכנס לירושלים רכוב על חמור ועיר, אזי כניסתו של ישו לירושלים על בעלי חיים אלה נתפסת כראיה לכך שישוע הוא המשיח (מתי 21:1–11). רבי עקיבא רואה שועלים במקדש ההרוס וצוחק, שכן כעת, לאחר שהתגשמה נבואתו של מיכה (מיכהג:יב), נבואתו של זכריה שירושלים תאוכלס שוב (זכריה ח:ד) יכולה להתגשם (בבלי מכות כד ע"ב).

נעשו כמה ניסיונות למצוא לקח בקשר למשפטי נירנברג. למשל, שלום עליאסי (מנוה אהרון [תל אביב: 2011], 338) מציע שהעשרה הנאצים שהוצאו להורג בתלייה בנירנברג היו גלגוליהם של בני המן. רפאל רוזנמן רואה בכך לקח שהשואה הייתה שריד של גזירת המן, שדוחה ולא בוטלה, כפי שהוצע לגבי הטבח של חמלניצקי מאות שנים קודם לכן. ראו:

Refael Rosenman in his books Roshei Besamim – Purim vol. 1 [Monsey, 2003], 208 [§117], 225 [§144], 305 [§245], and Siach Besamim – Purim [Monsey, 2008], 500, 555, 576.

דוגמה נוספת היא יהושע פרידמן ממכון בית המקדש בירושלים, המציע פרשנות ציונית, שלפיה כשם שהיהודים בפרס לא הקדישו את עצמם לארץ ישראל ולבניית בית המקדש, ונענשו בגזירת המן, כך גם היהודים בשנות ה-40 של המאה ה-20 נענשו על כך שהתעלמו שוב מארץ ישראל ומבניית בית המקדש. תוכניתו של המן מסתיימת בנירנברג, שכן בשנה שלאחר מכן (5708) הוקמה מדינת ישראל. יהושע פרידמן, אוצר בית השם (ירושלים: מכון המקדש, 2017), 148–151. ניסיונות כאלה למצוא משמעות מעבר ל"נבואה" עצמה הם נדירים ואינם חלק מהצגתו הכללית של קוד פורים.

מאמר זה עובד על ידי עורכי אתר התורה, באישור ובשיתוף המחברים, מתוך מאמרו של:

Emmanuel Bloch, “The Code of Esther: A Counter-Investigation,” Ḥakirah 28 (2020): 129–145; Zvi Ron, “The Nuremberg Trial in Megillat Esther,” Modern Judaism: A Journal of Jewish Ideas & Experience 41.1 (2021): 31–­46.