דם

לדם שמור מקום משמעותי בסיפורים ובטקסים רבים במקרא, ובייחוד בקורבנות הכפרה בספר ויקרא. לאחר חורבן בית המקדש ועמו סופה של עבודת הקרבנות, התפצלו דרכי ההתמודדות של היהדות והנצרות עם נושא הכפרה על חטאים.

האם תיאור החרטומים במקרא מתיישב עם הספרות ומנהגי הפולחן המצריים? כיצד הגיע הידע הזה לידי המחברים הישראלים?

אם גופה נמצאת בשדה וזהות הרוצח אינה ידועה, זקני העיר הסמוכה שוברים את מפרקתה של עֶגלה ליד נחל ומצהירים שידיהם לא שפכו את "הדם הזה" (דברים כא). כיצד טקס העֶגלה הערופה מכפר על אשמת הדם של ישראל?